שאלתי עצמי.
אני זוכרת, כשהתחלתי לצאת לפגישות עיוורות, כאישה גרושה,
על מנת למצוא בן זוג חדש לחיי, חשתי חסרת – בטחון כאישה,
אמרתי לעצמי "איני ראויה לאהבת גבר, אני לא מספיק טובה ושווה".
הייתי מגיעה לפגישה ואגב
(בזמנו ללא תמונות מראש,כך שהיא הייתה לחלוטין עיוורת)
ואז כל אחד מספר קצת על עצמו, ועל ילדיו
ואני מתחילה להרגיש, איך אני נתקעת בספרי על ילדי הבכור,
שאינו מדבר עמי. ואין לנו תקשורת כלל.
מיד כבר ראיתי את מבטיו המוחמצים של הצד השני,
ואיך החקירות אוטוטו מתחילות לחלחל לשיחת – ההיכרות
והופכות לעיקרה ואם זה לא מספיק, השיפוטיות והביקורת שנבעו מהן,
"מה באמת" ?
הרגשתי איך הבטן שלי מתכווצת יותר ויותר ,
וגם כך היא הייתה חלולה כמעט
כי היה לי חוסר תאבון באותה תקופה, שקלתי 49 ק"ג
ואפילו מידה 36 הייתה גדולה עלי. ופניי היו שקועות ועצובות.
והשאלות לא מפסיקות כמו בצרורות שיורים לעברי,
ולי בא רק לאטום אוזניי ולא לשמוע יותר:
"איך זה יכול לקרת" ?
"בטח את גרמת לזה",
"בטח עשית משהו לא טוב",
"למה הוא שונא אותך" ?
"ניסית לדבר אתו" ? ועוד שטף של שאלות כאלה.
הרגשתי איך אני קמלה אל תוכי, ואיך השיחה כבר לא נעימה לי
וכל מה שרציתי היה לברוח או להיעלם ממנה
ולא לראות את האדם היושב מולי יותר.
למדתי שאם אני מגיעה עצמאית, ההחלטה מתי לקום וללכת תלויה רק בי.
בכל מקום, שהייתי בו אם עלה נושא הילדים,
למשל בטיולים לחו"ל, מפגשים במסגרת קורס, בעבודה וכדו',
חשתי במבוכה. כי לא רציתי לשקר.
חשתי שכולם מדברים על הילדים שלהם
ומתפארים בהם ולי יש רק בן אחד מתוך השלושה לדבר עליו בגאווה.
למשל הבן הבכור שלי חי בארה"ב,
אז מתחילות השאלות "היכן הוא גר בדיוק "? ו"מה הוא עושה שם" ?
בתי גרה בתל אביב אז גם "היכן היא גרה והיכן היא עובדת" ?
ולי אין המידע הזה ואני משיבה ככה בכלליות מתוך תקווה,
שלא ישאלו יותר לעומק ויניחו לי
וכל רצוני לספר על ילדיי כמוהם, להיות גאה בהם.
צמרמורת של קנאה חלפה במותניי
ואני שואלת את עצמי "למה זה קרה לי ועוד פעמיים" ?
ואז כשבתי גם עזבה, הסתגרתי יומיים בחדרי, ורק בכיתי
ואז שמעתי את זעקת בני מעבר לדלת הסגורה:
"אמא, אני זקוק לך ואוהב אותך, תפתחי את הדלת" !!!!
זה היה הרגע שהתפכחתי.
ספגתי מספיק עלבונות, דחיות, בכי, כאב והחלטתי
שאיני מוכנה לקבל זאת יותר. יש לי לשם מה לחיות.
בני האמצעי צודק.
מאז החלטתי להנות ממה שיש לי
ולא להטריף עצמי על מה שלא בשליטתי.
לתת אהבה למי שרוצה לקבל אותה ממני.
זו הייתה נורה אדומה, שבעקבותיה התעשתתי
והפסקתי לתת לכאב לנהל אותי יותר.
אני אתמודד עמו ויהי מה !!!!
למדתי עם השנים, שלא משנה מה אומר ומה אגיד
או לא אומר ולא אעשה אשאר בעיניהם "אמא לא מספיק טובה".
הבנתי גם שיש עוד כמוני ואני לא לבד,
לא ש"צרת רבים חצי נחמה".
למדתי שאנשים, שאינם חווים את החוויה של הניכור
מצד ילדיהם (ואיני מאחלת להם זאת), לא יכולים להבין אותי.
חייתי תקופה מסוימת, כשהכאב מנהל אותי
והיה עליי לעמוד בצפיות הסביבה ולהיות כמו שנאמר
"אמא לא מספיק טובה",
כאשר איני יכולה לעשות מאומה
ביחס שלהם או בחוסר התייחסותם אלי.
נכון אני לא כמו שאר האימהות, שכל ילידיהן בקשר עמן,
אבל אני אמא שאוהבת את ילידיה ואשאר כזו
בין אם הם יבחרו לדבר עמי או לא.
המציאות לא תשנה את היותי אמא אוהבת לילדיי,
אבל אני עם הכאב אדע להתמודד.
אני נהנית עם בני שמדבר איתי.
אנחנו חוגגים את ימי ההולדת שלנו יחדיו וגם את ערבי שישי והחגים.
מדברים על כל נושא ומתייעצים ואני שואבת כוחות רבים
מהקשר הזה כאם.
כמו כן יש לי קשר זוגי ואנחנו מחבקים ומעצימים זה א זה
ונהנים ממה שיש לעולם להציע לנו.
אני כבר לא בוכה אל הכרית.
לעתים אני מאפשר לכאב להיות לזמן קצר,
כמו בימי הולדת וחגים של ילדיי האחרים, ביקורי בני בארץ,
אך למדתי לא להישאב לתוכו ולא לאשר לו להשתלט על כל חיי.
אני טליה המאירי ישי,
אז אם גם את חוות את חווית – הניתוק של ילידיך ממך,
ויש לך רצון לשנות את יחסך לנושא,
וחשוב לך להתמודד עם הכאב ככל שניתן,
אני מזמינה אותך לשיחת יעוץ ללא תשלום וללא התחייבות,
כדי שאוכל לראות, איך אני יכולה לעזור לך
להרגיש חזקה, שלווה ורגועה.
אראה לך את הדרך, שעזרה להרבה לקוחות של ולי,
להתגבר על כאבן.
ואנחנו נבחן את מידת ההתאמה בינינו והאופציה לעזור לך.
מוזמנת להשאיר לי הודעה בפרטי.
שלך טליה
תגובות אחרונות